הנדסה לאחור של המציאות: התוכנית

ביליתי חמש עשרה שנה באיסוף עדויות על תודעה, חיים שלאחר המוות והפרא-נורמלי, ופרסמתי את מה שמצאתי בספר הראשון מבין השניים, Reverse Engineering Life and Reality. הספר ההוא היה הפירוק. פירקתי את הטענות לחלקיהן, בדקתי מי דיווח מה, עקבתי אחר המקורות, וצפיתי בדבר מוזר קורה: עדויות מאנשים שמעולם לא נפגשו, שפעלו בעשורים שונים ובשפות שונות, המשיכו לתאר אותה מערכת בדיוק.

פירוק הוא שימושי, אך הוא אינו הבנה. כל מהנדס יגיד לך את ההבדל. אפשר לפרק רדיו לרשת מסודרת של חלקים ועדיין לא לדעת כיצד יוצאת ממנו מוזיקה. ההבנה מתחילה כשאתה שואל שאלה אחרת: איזה עיצוב, אילו היה קיים, היה מייצר בדיוק את ההתנהגות שאני צופה בה?

זהו הספר הזה. לא עוד עדויות (הספר הראשון נושא את המקרים והמקורות; לא אחזור עליהם כאן). זהו התרשים הסכמטי שלדעתי העדויות מצביעות אליו, ערוך בדרך שהייתי מתעד בה כל מערכת שהייתי צריך להסביר לעמית: המצע שעליו היא רצה, האדריכלות של מי שאנחנו בתוכה, הממשק שדרכו אנו מפעילים אותה, והשעון שלפיו היא פועלת. לאחר מכן כל תופעה כביכול פרא-נורמלית, נגזרת מאותו עיצוב כפעולה רגילה של המערכת ולא כנס. לאחר מכן הבקרות, כי תרשים סכמטי שאי אפשר להפעיל הוא רק קישוט קיר. ולבסוף, שולחן הבדיקות, כי אין לך צורך להאמין למילתי בכל זה כאשר אתה יכול להריץ בעצמך את הניסויים.

אינך צריך לקרוא את הספר הראשון כדי שהספר הזה יהיה מובן. אך בכל פעם שאני נשען כאן על מקרה או מחקר, מדובר במקרה שתועד ושמקורותיו צוינו שם, ואפנה אליו לפי נושא כשאעשה זאת.

הערה כנה אחת לפני שנתחיל. מה שיבוא הוא מודל. זוהי ההתאמה הטובה ביותר שמצאתי למכלול העדויות, והיא עמדה במבחן שנים של ניסיונותיי לשבור אותה, אך זוהי היסק, לא פיזיקה מבוססת. אני מציג אותו בביטחון כי הוא ראוי לביטחון, ואני מציג אותו כניתן לבדיקה כי זהו הסוג היחיד של טענה ששווה להעלות.

הנה העיצוב שמצאתי.